מקבץ תערוכות | בית האמנים ירושלים | פתיחה חגיגית: שבת 22.3.25 בשעה 12:00
נעילה: 24.5.2025
יונתן גולד | "פכפוך"
אוצרת: נעמה הנמן
יונתן גולד, צילום: יונתן גולד
תערוכת היחיד החדשה של האמן יונתן גולד מציגה סדרת עבודות חדשה בה התרחשויות יומיומיות, מפגשים אנושיים בין דמויות וכתמי צבע גדולים חוברים זה לזה. כבן החינוך הקיבוצי, אשר גדל לתוך מציאות שבה האחר הוא מרכיב אינטגרלי בהוויה של האני, מקפיד גולד להישיר מבט אל הקהילה. לאורך השנים מאופיינים ציוריו לתהליכי החיברות בחברה, תוך עיסוק במיקום הפרט מול הכלל.
הציורים החדשים בתערוכה "פכפוך" מזקקים שכבה נוספת של הבנת האנושי. בתוך נוף שטוף בצבעים עזים, בגוני כחול וירוק המקנים תחושת רוגע ושלווה – מתרחש לשבריר שנייה רגע מהותי, המתנגד לפסטורליות של התפאורה; כמעין כאב גדילה. במקורות המים הפזורים בציוריו משתקפות הדמויות ברגע של שינוי. אישה זקנה נכנסת בהיסוס למים אל מול נערים מלאי חיים; נערה מתבגרת מתרחקת מהחברה.
חומרי הגלם וטכניקת הציור מהווים נתון חשוב בהובלת המבט של הצופה אל עבר המרחבים הנפשיים שבהם הוא נוגע. גולד, הרוקח בעצמו את צבעי העבודה שלו, ומשתמש בשעוות דבורים, אמוניה ופיגמנטים . דרך החומר מייצר גולד מצע המטשטש את דמויות המשנה, ומפנה את הקשב לדמות האינדיבידואלית. הדמויות הבודדות, החוות אי הבנה וניכור, מהוות מראה לכאב הקיום התמידי. באמצעות המעבר בין הציור הפיגורטיבי למופשט מציע להן גולד יד חומלת. עבורו אמנות היא עיסוק הומניסטי, הנובע מבחירה אופטימית של היאחזות בחיים. בנוכחות ערה למתרחש ובעזרת מבט מיטיב, הציורים של גולד מאפשרים לדמויות, ובכך גם לנו, להגיע למרחב בו יוכלו להישיר מבט אל השינוי ואל הכאב הנובע ממנו. עצם ההכרה, מציע גולד, היא אדווה ראשונה לשמיטת המאבק בפכפוך האינסופי של האני.
מרב צור | "האלומה הזהובה או העבר עוד לפנינו"
אוצרת: הדרה שפלן קצב
מרב צור, צילום: מרב צור
מרב צור חושפת היסטוריה לא ידועה ומטלטלת של המקום שבו אנו חיים. באמצעות תגליות ארכיאולוגיות יוצאות דופן של רשות העתיקות מתוארת תרבות קדומה ומתקדמת, שהתקיימה באלף ה-8 לפנה"ס : שבט נשי בשם "האלומה הזהובה" הוביל מהפכה תרבותית וחברתית: הקים מרכזים פוליטיים משגשגים, פיתח טכנולוגיות מתקדמות וקיים קשרי מסחר עם תרבויות אחרות.
ציורי קיר, כלים מדעיים, פולחנים ייחודיים ופסלי נשים מרשימים – כל אלה מעידים על קיומה של תרבות נשית מתקדמת ושוויונית בלב ליבה של חברה פטריארכלית דתית, תרבות שחברותיה שאפו להוביל את האנושות לנאורות רוחנית ואינטלקטואלית. הממצאים מתארים את חיי השגרה, הפוליטיקה והאמנות של נשות "האלומה הזהובה" ואת הישגיהן בתחומי המדע והטכנולוגיה. תרבותן והישגיהן המרשימים נעלמו מדפי ההיסטוריה כשנאלצו לנטוש את האזור לטובת החלל החיצון תוך הבטחה לשוב כשתגיע העת המתאימה. ככל שמעמיקים בחומרי התערוכה, מתגלה כי מה שנראה כתיעוד ארכיאולוגי אינו אלא יצירה פיקטיבית, שנבנתה באמצעות בינה מלאכותית. צור משתמשת בטכנולוגיה ככלי ביקורתי ומשחקי, המאתגר את הנרטיבים ההיסטוריים הפטריארכליים המקובלים, ומזמינה את הצופים לשקול מחדש את המושג "אמת". היא מעמתת את הצופה עם שאלות על זיכרון היסטורי, על הכוחות המעצבים אותו ועל האופנים שבהם ניתן לשחרר אותו מכבלי הנרטיבים השגורים.
הפיקציה של צור היא לא רק משחק של אפשרויות היסטוריות. היא אינה מבקשת להטעות או להדהים, אלא לשפוך אור על האבסורדיות שבהסתמכות עיוורת על נרטיבים היסטוריים . האלומה הזהובה או העבר עוד לפנינו היא יצירה, החושפת את הדינמיות של ההיסטוריה ואת יכולתנו לדמיין אותה מחדש, תוך קריאה להרהור חוזר במושג "עבר" ובמשמעותו בחיינו, ולחשיבה ביקורתית על מקומנו בתוך הזמן והתרבות. השימוש בבינה מלאכותית בתערוכה מדגיש את יחסה לעתיד כמרחב, שיפרק כל גבול בין עובדה ובדיה, מרחב שבו גם המפגש עם העבר יבטל כל אפשרות לקרקע יציבה.
עדי ארגוב | "ראי את הקו, שאת והזמן עושים יחד"
אוצרת: הדסה כהן
תערוכת היחיד של עדי ארגוב פורשת מחקר בן חמש שנים, שבמסגרתו היא בוחנת את הקשר בין רישום, כתיבה וקידוד. ארגוב משתמשת בגוף האנושי כנקודת מוצא, כארכיון של חוויות ושל זיכרונות. בין קווים רוטטים לשלדים חשופים, עבודות הרישום מתפקדות כאטלס של הנפש האנושית.
ארגוב אוספת אל חיקה פעולות- מכתבי תנועה, תרשימי כוריאוגרפיה, ההופכים לכלי רישום ומצטברים על מצע הנייר. דימוי השלד מתנתק מתפקידו האנטומי ומוסב לגשר המחבר בין העולם הפיזי לזה הרוחני. ארגוב מפליגה אל מעבר לנראה לעין, אל הגוף הנפשי, המחשבתי, החברתי – אותם "גופים" בלתי נראים, המרכיבים את סביבתנו. שכבות הרישום הופכות למעין רשתות שקופות, ופרטים נחשפים בהדרגה . בכך היא יוצרת עבודות אמנות שהם החיים עצמם - אורגניזם חי, נושם ומתפתח.
ארגוב עסוקה לא ב"מה" לצייר, היא שקועה בפעולת היצירה עצמה. הרישום הוא מדיטציה, שבה כל תנועת יד מבטאת תנועה פנימית, כל קו הוא הד לנשימה, כל צורה היא מחשבה בהתגבשות. בימים שבהם אנו נדרשים תכופות "לזכור לנשום", ארגוב מזכירה לנו את המורכבות התהומית הטמונה בפעולה בסיסית זו.
רוזה יגזאו | "לבנות שחורות"
אוצרת: מיכל בראור
רוזה יגזאו, דיוקן משפחתי
קרדיט צילום לאמנית שכונתי
בתערוכה "לבנות שחורות" מתבוננת רוזה יגזאו במבנים הפיזיים, הרגשיים והתרבותיים שהקיפו אותה בילדותה ופורעת אותם לחלקיקי זיכרונות ולשברים ארכיטקטוניים. היא בוחנת את אדריכלות ילדותה, את השכונה שממנה ברחה, בניסיון להבין את אופני ההתהוות שלה עצמה ושל הקהילה האתיופית – ביתא ישראל. שורשי הפרויקט בשיכוני אזור ג' בעיר אשדוד, שכונה המאוכלסת על ידי קהילות שונות בתכלית זו מזו, ובראשן הקהילה החרדית (חסידות גור וחסידי הרב ליבוביץ) והקהילה האתיופית, שיוּשבה במקום בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת.
האמנית, שעלתה לארץ בגיל שנתיים, הגיעה לשכונה עם משפחתה בשנת 1999 הישר ממרכז הקליטה. יגזאו משתמשת בתערובת בנייה אתיופית מסורתית, המכילה אדמת חרסית, קש מהרפת וחול. בסיס הפסלים עשוי מחומרים ממוחזרים ממשק הבית. הציורים מצוירים בפיגמנט, המופק מאותה תערובת מסורתית, ומתארים סצנות מתוך זיכרונות ילדות וחלומות. היא מציירת את אותו דימוי שוב ושוב בתקווה שבכל פעם ילך ויתבהר. גון הדיו, המשתנה מציור לציור, מושפע מן המינרל שאותו היא מוסיפה לפיגמנט.
יגזאו מנסה להעלות באוב את הסיפורים הפרטיים שאבדו בשיכון, היא כותבת את ההיסטוריה הפרטית והקהילתית שלה כהיסטוריה מפורקת, מבלי לכסות על האלימות ומבלי לאחות את השבר. זהו מסע ששורשיו נעוצים בביוגרפיה הפרטית, ומתפשט לסוגיות תרבותיות וחברתיות, הנוגעות למגדר, לגזע ולרב-תרבותיות. העבודות מזמינות התבוננות על החוסן ועל הגמישות המאכלסים את התודעה הפרטית והקולקטיבית.
בית האמנים ירושלים, שמואל הנגיד 12, ירושלים.
טל' 02-6253653
שעות פתיחה: ב, ג, ד, ה 18:00-10:00; שבת 14:00-11:00