בית האמנים ירושלים | ארבע תערוכות יחיד חדשות

פתיחה: שבת 24.8.2024 בשעה 12:00

נעילה: 26.10.2024

הבוגדת חזרה, אבל הסיוט ממשיך / לילא עבד אלרזאק

אוצרת : רונה יפמן

לילא עבד אלרזאק, הבוגדת חזרה, אבל הסיוט ממשיך, 2024

צילום סטילס מתוך וידאו, 6.20 דק. עריכת סאונד יהונתן לדר

לילא עבד אלרזאק היא אמנית צעירה, ובולטת כקול ייחודי בדור האמנים הצעיר בארץ. בתערוכת היחיד הראשונה שלה מציגה האמנית יצירה ויזואלית חדה המשלבת וידיאו, צילום, ציור, קולאז', טקסט ופרפורמנס, המתאפיינת בגישה ספק-משעשעת, ספק-בועטת, מרדנית וביקורתית.

עבד אלרזאק סבלה בילדותה סבלה מעיכוב בדיבור, כאשר דיברה, שפתה העיקרית הייתה אנגלית, אף ששפת אמה ערבית, ולכן לא התקבלה כאחת מכולם, לא בחברה הערבית ולא בחברה היהודית. בתערוכת היחיד הראשונה שלה מציגה עבד אלרזאק שני סרטים קצרים, המעלים זיכרונות שזורים בפרשנויות סוריאליסטיות לאנקדוטות ביוגרפיות מילדותה ומנעוריה, תקופה שבה נחשבה ל"אאוטסיידרית" בסביבה החברתית שבה התחנכה בשל סירובה להיות "כמו כולם".

בסרטה הראשון, Aren't You Ashamed of Yourself (2023), היא מספרת על אותה אאוטסיידריות מילדות, שנבעה מאי-יכולתה לדבר בשפה הערבית, מצב שהוביל לנידוי חברתי ולתיוגה כ"בוגדת". המילה "בוגדת" שבה ומופיעה גם בסרטה השני, הבוגדת חזרה, אבל הסיוט ממשיך (2024) – מותחן אימה, סוריאליסטי, פסיכולוגיסטי ומהיר, המעלה זיכרונות אלימים מ-2014. המנטרה "בוגדת" מקועקעת על כל פיסת עור חשוף. כתיבתה החוזרת ונשנית מהדהדת את טראומת התוקפנות הפיזית והמילולית, שחוותה האמנית על בשרה בנעוריה משני המגזרים, ואת החרם החברתי, שנגזר עליה לגדול בצלו.

לילא עבד אלרזאק, הבוגדת חזרה, אבל הסיוט ממשיך, 2024

צילום סטילס מתוך וידאו, 6.20 דק. עריכת סאונד יהונתן לדר

בסרט זה לילא הנערה הופכת מקורבן לגיבורה, הנלחמת בתוקפים ויכולה להם תודות לכוח הדמיון. בהקבלה, לילא עצמה ממציאה את עצמה מחדש באמצעות האמנות. הרפורמטיביות, התסריטים שהיא כותבת והדימויים בעבודותיה מושפעים ממַנגה, מאנימציה יפנית ומסדרות, שבמרכזן גיבורות-על נלחמות ברעים וגוברות עליהם.

עבודתה הפמיניסטית, הביקורתית והחכמה של עבד אלרזאק מציבה תגובת נגד לדעות שמרניות ומבקרת את החברה, שמנסה להגביל את האינדיבידואל ולהכתיב מה צריך או לא צריך לעשות, איך לדבר, באיזו שפה לחשוב ולתקשר כאדם, כאישה או כאמנית. הקצב המהיר, הישירות, ההומור, הקלילות, ערבוב השפות ועמעום הזהויות הם השפה הוויזואלית העכשווית של לילא; בד בבד זהו גם מצב קיומי, מעצים ומעשיר תרבותית, הטומן בחובו פוטנציאל לחיבור ולקבלה.

הרצל פינת אחד העם / איל אלדר

אוצר: איל ששון

אייל אדלר קלנר

קרדיט צילום לאמן

בבסיס העשייה האמנותית של אדלר קלנר לאורך השנים עומד הדיוקן העצמי. ציורי הדיוקן המוצגים בתערוכה חתומים במספרים, המציינים את מספר ימי הלחימה במערכה הנוכחית לצד מספר החטופים בעזה. ברבים מהציורים הגיבור הוא האמן, בחירה המחברת בין האישי, האינטימי מול הציבורי. האמן צופה במתרחש, וגם פועל בו באופן אקטיבי, בתוך המרחב הפנטסטי של הציור.

במרכז התערוכה מוצב הציור הפנורמי הררצל, עבודה גדולת ממדים, המתארת את קברו של חוזה המדינה, הניצב בלב רחבת הטקסים המרכזית בירושלים. בצידי המצבה, במקום ערוגות הפרחים, שותל האמן חפצים מציוריו, ובכך מעקר את הפאתוס הלאומי הישראלי. רחבת הר הרצל מייצגת עבורו את התרוקנות הלאומיות הישראלית, את בידודו ואת כיליונו של החזון הציוני. המבט הביקורתי מועצם בציור הדגלים השחורים, המתנופפים מעל הרחבה אל מול השמים, כאות מבשר רעות.

שם התערוכה, "הרצל פינת אחד העם", שאול משמו של ציור, שיצר אדלר קלנר ב-2010, ובו נראות שתי הדמויות ההיסטוריות, המייצגות זרמים יריבים בציונות, מתנגשות זו בזו בפינת הרחובות הנקראים על שמן בתל אביב, בעוד האמן עד לאירוע הדמיוני, ההופך למציאות ציורית. בעבודות המוצגות בתערוכה נוטל לעצמו הצייר את התואר "אחד העם", כאדם מן היישוב, המתבונן במציאות המאיימת וממלט אותנו לעולם של דימויים ציוריים.

חתום בנשיקה / אליה כהן

אוצרת : עדי דהן

אליה כהן, ללא כותרת, 2024, איירבראש ואקריליק על שמשונית ברזנט.

צילום דוריאן גוטליב

אליה כהן מציגה דימויים הנדמים כ"נשיקות באוויר". הם קלים, מרחפים ומושכים כלפי מעלה. מעין מחווה גופנית, ללא מגע ממשי של גוף. בפעולה הציורית שלהם – ריסוס צבע קל מותיר סימן, משטח הציור נשאר כמעט ללא מגע. סדרת הציורים מזכירה גרפיטי , שבדומה לפעולת הריסוס מצטרפת ההתרסה, ועמדה ביקורתית.

התערוכה "חתום בנשיקה" מדמה פעולת הגחה מהירה, תביעת נוכחות קצרה וחפוזה המסתיימת בהימלטות. האמנית עושה שימוש ב"סממני" גרפיטי, הקורצים לניסיון התרסה של יחידה נטולת כוח אל מול כוחות רבי-עוצמה. נגיעות הצבע הקלות, החלשות נובעות מאומץ הצמוד לפחד; הפעלת חיכוך מינימלי המאפשר השארת סימן סינגולרי, והסתלקות.

מצע הציור הוא שמשונית, חומר אטום ועמיד לתנאי חום וקור קיצוניים, משקלו קל והוא גמיש. השמשונית משמשת את עולם הפרסום בכרזות ענק, את עולם הבניה לתחימה של שטחי עבודה ואת דרי הרחוב להסתרה מאולתרת. כמעשה התערוכה עצמה, לחומר תפקיד כפול - חזית גלויה ומוצהרת וצד אחורי מסתיר ומכסה.

היחסים שיוצרת כהן בין הסימן למשטח מתוחים. היא מבקשת לקבע תנועה וסימן על גבי המשטח האטום, שהצבע אינו נספג בו, אלא נותר מונח עליו, לא מתחבר ולא נטמע בתוכו. גם הסימנים הם מקטעי דימויים גרפיים, שיווקיים, עירוניים; רשמים שלא נצרבו על הרטינה, אלא נדבקו עליה כך שניתן לגרדם, בדומה לצבע האקרילי על השמשונית. הם מונחים בעדינות, כמחוות גוף הנובעות מן התת-מודע של העין, התופשת בחלקיק שנייה פיסת שמים מעוננים, שלט חנות, מספר בית וקיר מתקלף, ואלו עוברים תהליך דיפוזי והופכים לדימוי אחד על הבד.

המעברים שבין חוץ לפנים, ניצבים כחיץ בין העולם הפנימי לבין עוצמתו הסוחפת של העולם החיצוני. הרשמים הנטבעים הם שאריות החיכוך בין שני העולמות, סמלים מסחריים הופכים לסימנים מוזיקליים חזרתיים בעלי משקל. המיצב כולו מוּנע מתוך כוחו המפרק של העולם החיצון, הכנסתו לממד אישי-נפשי והוצאתו מחדש לאוויר העולם כפרטיטורה, המרוססת על גבי האובייקט האמנותי.

לפני.../ ג'ודי אורסתיו

אוצר : אילן ויזגן

ג'ודי אורסתיו, ללא כותרת, 2018, אקווטינטה, שין קולה ותצריב על נייר.

צילום דניאל חנוך

תערוכתה של ג'ודי אורסתיו מציגות גוף עבודות ייחודי עליהן עבדה בתהליך ארוך ומתמשך של מספר שנים בסדנת ההדפס ירושלים. סדרת העבודות מאזכרת אמנות יפנית- בעיקרון הצמצום והדיוק שלה ובתהליכי עבודה המערבים חומרים ואלמנטים טבעיים. חלל התערוכה מעביר חוויה של אסתטיקה מעודנת ומרהיבה, בה הצופה יכול להניח לאירועי החיים.

עבודתו של אמן עם טכניקות ההדפס בדרך כלל משמשות ליצירת סדרות של עבודות זהות או כמעט זהות באמצעות שעתוק. אורסתיו השתמשה בטכניקות אלה באופן הפוך – במטרה ליצור עבודה יחידנית, מונופריט. הבחירה בפרקטיקה זו אפשרה לאמנית משחק עם הלוחות כך שהתוצאות מובחנות ומגוונות. הדימוי שעל הלוח מועבר לנייר באמצעות מכבש באופן לא אחיד, לאחר שהוספו לו חומרים ואלמנטים שונים כמו נייר אורז, עלים יבשים, חוטים, חלקי לוחות אחרים, וכיוצא באלה. התוצאה היא דימוי מרובד על נייר שלפעמים גם עובר טיפול ידני נוסף בידי האמנית, כמו רישום או שרבוט.

משחר נעוריה הוקסמה אורסתיו מאמנות יפנית וסינית, על הצמצום והדיוק שבהן, ואלה מהוות מקור השראה לגוף העבודות הנוכחי, הן באופן העשייה והן בדימויים, לרבות מניפות, קימונו ולהבים יפניים. דימויים נוספים שבים ומתגלגלים בעבודות השונות, אך מדובר באזכורים בלבד, מעין הפשטה של דימויים מוכרים, ולא ניסיון לייצג מציאות.

אורסתיו אינה עוסקת באמנות הצהרתית מסוג כלשהו ואינה טומנת אמירות חברתיות, פוליטיות או אחרות בעבודותיה. היא עוסקת כאן באסתטיקה טהורה באמצעות נייר, צבע, טקסטורה וקו. זוהי חקירה מרהיבה ומעודנת בטכניקות אמנות מסורתיות, תוך בדיקה וניסיון למצות את הפוטנציאל הטמון בדימוי ובמפגש בין הלוח לבין מכבש הדפוס.

שם התערוכה, "לפני...", נבחר במטרה להדגיש שהעבודות המוצגות בתערוכה נוצרו לפני אירועי 7 באוקטובר 2023. בזמן שנוצרו חשה אורסתיו שהיא יכולה להניח בצד את האירועים החיצוניים, הלא אישיים, הנוחתים עלינו כאן בישראל חדשות לבקרים, ולשקוע בנפש חפצה ביצירה אמנותית כשלעצמה. מאז אותו יום טרגי לא שבה לעסוק ביצירה מסוג זה.

בית האמנים ירושלים: www.art.org.il

שעות פתיחה: ב, ג, ד, ה 18:00-10:00;

שבת 14:00-11:00

תערוכת יחיד תערוכות בית האמנים ירושלים לילה עבד אלראזק רונה יפמן איל אלדר איל ששון אליה כהן אוצרת עדי דהן ג'ודי אורסתיו אוצר אילן ויזגן